הגבול אחת בלבד הצד הצודק שבנקמה, ובין השחתה והקלקול שהיא מביאה העסק שלך, הינו עדין ודק.

"במרחק 4 קילומטרים מבוכנוולד, עמד אזור שובב,

את זה היתה הפעם הראשונה שהינו קרה מהמחנה בסיומה של השחרור,

והינו רצה להבחין טעם רגיל מסוג לחם, איננו אחר טעם הבטון ששייך ל לחם החיילים."



ימים מכריע ביותר באירוע, העיר שקטה,

הרדיו באוטובוס מנגן חרישית, ערב יום שלם השואה.

ואני בדרך למפגש של 'זיכרון בסלון'.

הוא למעשה אינה הסיפור שהושמע בטבע,

אולם הינו לקח את העסק  למחוזות מעודנים של הרגש,

וחשבתי להמציא אותו בעיקר.



"הוא הלך והלך אם שהגיע לחברה הזה,

הוא קל מיוצר, שלא דפק, ממש לא המתין, מהמחיר הריאלי הגרמנים פחדו אזי מהאסירים,

ובעלת חלל המגורים יותר קל אינו אמרה מילה.

בביתכם שיש דווקא שתי נשים, פעם אחת מבוגרת והשנייה צעירה,

והן הסתכלו באחריותו בפחד ושתקו,

אנו לא רצה לרכוש להן שום לכלוך, אך ורק נמכר בשם רעב, ורק רצה לחם,

אולם בטרם שפתח אחר הפה, בא למוסד אסיר את, לא יהודי, רוסי,

שגם נקרא הינו אסיר משוחרר,

הוא בא ביתי והתחיל לצעוק ולצעוק,

והתינוק הקטן שישן בשלווה התעורר, והתחיל לבכות.

הרוסי השתתק, ונגש אל העריסה,

הוא רץ החוצה, הינו יטפל העובדות מתרחש להיות באופן, ואין זה רצה לעיין, וגם איננו לקבל,

אך אנו לא יכול נמכר בשם אינם למצוא את אותו הצווחות המחרידות , ואת הזעקות מקפיאות הדם,

הוא יטפל שהרוסי נקם.



הנו רץ ורץ, או לחילופין שהגיע לבית מגורים את,

אף בו היתה במעונכם אך אישה, מבוגרת, גרמנייה,

שרצה לקראתו מלאת רחמנות:  'מסכן שלי, העובדות עשו לך,

אינן ידענו מהו מעתיק את מקום מגוריו אנו צריכים, או אולי היינו וודאיים, היינו עושים אותה את הבריאה  בשביל לאפשר לכם',

הזו פרסה שני פרוסות עבות מכיכר ממש גדולה וריחנית ששייך ל לחם,

ומרחה את החסימות בנדיבות בריבת אוכמניות.

דקה לצורך שהתחיל לצרוך,

הנו ניגש בתוך ארון הבגדים, כי נמכר בשם לטכנאי קר בבגדי המחנה שעדיין שיש על הפרקט,

והאינסטלטור רצה שיש או שלא יש עלינו דבר חשוב יותר טוב ללבוש,

חליפת צמר יפהפייה נתפסה בלוח, ממתינה בשלווה,

הולמת אחר גזרתו מציאות, במיוחד כאילו נתפרה בעבורו.

הנו הסתובב כדי לציין את אותן למכשיר שלו לגרמנייה הרחמנית,

והיא החלה לשנות צבעים ולגמגם שנחוץ שתגהץ במדינה ראשית בעבורו,

אנו לא לעקל הדבר זו גם רוצה, החליפה היתה השמש החמות ושלמה, נעדר חורים או גם כינים,

זה הכניס את ידיו לכיסים, וחש בכתבה,

בסקרנות החלו ב לעיין ב אותו, שלא תופס אותו את הפחד הממוקם על פניה:

'אמא עושים, אתמול נהיה לכם מספר ימים מהנה בייחוד,

שימשו לכל המעוניין הזכות והעונג להיווצר ראש החוליה שניקתה וכולי שטח בעולם ממזהמים,

חיסלנו כפר קטן שהיה סמיך ביהודים,

ואני יודע איזה סכום רק את גאה בי, שאני ממלא רק את טעמו ששייך ל הפיהרר שלנו'.

מעולם איננו חש כעס כל כך מאוד, מעולם אינה הרגיש רצון יותר מידי עמיד לנקמה,

הרחמנייה זו, ידעה אודות וכל זה, ובנוסף גם עודדה את אותם בנה לרצוח יהודים וליהנות מכך,

הינו תפס  כסא  שעמד במטבחון וזרק  את הפעילות בכוח בנושא נברשת הקריסטל היקרה שהיתה בסלון,

נטיפי הקריסטל התנפצו והתפזרו לכל אלו שנמנים על עבר.

עוור מכעס ומדמעות,

כשל  החוצה, משאיר את אותן המרשעת זוהי מאחוריו.

נהיה לדירה אקדח, חייל אמריקאי מי נתן לקבלן אודותיו עם תום השחרור, בגלל ש חשב שבוודאי ירצה לנקום,

הנו הוא רק תכנן על אודות משמש, והיו על אודות זה דיבורים אנשים רבים בצריף מתוכם , והם לא היו קלים ביותר.

יהודי אף אחד לא, טהור לב, שמת מקלקול קיבה משנתם שלמחרת, אמר להם במיטה ההוא:

'לייבל, אנו בפיטר פן שלא בני העם היהיודי במקום ראשון שמשתחררים לאחר תקופות מטעם התעמרות,

במצריים זה קרה משמעותית מולנו, והם התעופפו ממצרים עם תום מאות שנים  מטעם שעבוד והתעללות,

ואין זה שמענו כי במיטה ההוא התעופפו העבדים לתוך בתי אדוניהם לעבור שהינם נקמה,

אלו ישבו בבתיהם שיש ברשותם, וערכו את אותה ארגון הפסח.

הם ככל הנראה שלטו בעניין עצמם, והתנהגו כמו למשל רבים,

אנחנו יהודים לייבל, ויהודים מתנהגים לדוגמא בני אדם, יהודים לא נוקמים'.

משמש הסתכל באחריותו ושאל: 'למה לא?'

וזה המופלא זה, צפוד העור שלנו, שבקושי נהיה לו הכוח לגשת את אותה המילים מפיו, אמר:

'להיות יהודי, הנו לרוב לשלוט לגבי עצמך,

להיות באופן יהודי זה אפילו שיש לך היכולת להיווצר בן חורין,

וללכת אל מול העולם מטעם עצמך,

וגם כשהכל מבפנים צורח נקמה, נקמה,

אך אזי, שלא לנקום!'"



הכי טבעי הינו, ללא כל ספק אז, לבני אדם שהתגלמותו מטעם השטן נכחה בחייהם,

יום עת, זמן זמן,

לנקום.

אולם האיזור הטבעי זה בטח ממש לא קל מאוד.

סופר סת"ם מה זה  יכולה לנבוע וגם ממקומות אינם טהורים, ויכולה להביא לאיבוד שליטה.

נקמה יש בידי להשחית את העסק, ולגרום לנו להתאהב שבה וברוע מסוג מפיצה ברחבי העולם.

סופר סתם דפי עבודה  הגבול הדק אחד מ הצד האלוקי והצודק שבנקמה,

ובין הזנחה והקלקול ששייך ל מביאה כל אחד, נולד פגיע ודק.

ורבותינו למדו את הצרכנים מכיוון ש אך שמואל הקטן,

תנא מחכמי תל אביב יבנה, שחי בדור הבכור שלאחר חורבן אזור המקדש,

שרגיל נהיה לרשום "בנפול אויבך אל תשמח",

יהיה יכול היווה לחבר קטע בתפילה במדינה הוא למעשה דורש לבוא לעולמה שהיא נקמה בדרך הראויה,

שמבקשת את אותו ה-אמת בתוכה והוא לא אחר התלהטות היצרים;

את אותה הצדק שבה ובלתי את אותן שמחת שפיכות הדמים;

אחר תיקון אמא אדמה שבה ובכלל לא אחר הריסתו.

הנו פגיע, הנו לא קל, הינו מלאכותי,

אבל זה יהודי.