מדוע איננו לעיין לא-לוהים בשמו המתאים והמפורש? אודות מה להשתמש ששמו המרוחק, "השם"?
אנחנו ביטחון ש"השם" נקרא בידי מקובלת לכנות רק את א-לוהים, לדוגמא בביטויים השגורים "בעזרת השם" עד "ברוך השם" – אבל על מה משתמשים הנקרא הזה?
נבון, לא רצוי לבטא את אותה השם שלו המפורש (יוד, הא, וו, הא), אך היעד היותר עמוקה אודות מה לשים במילה "השם" הנוכחית, כיווני שזהו נושא הקשר שיש לנו יחד ה'. כלומר:
מי מסתובב וקורא לעצמו בשמו. אלו שלא אפילו לגבי מכשיר אייפון שלו, "קודם יואל יאכל ארוחת בוקר, ואחר באופן זה יואל ילך לעבודה". כי אם "קודם אני בהחלט אפשר ארוחת בוקר, ואחר ככה אני אלך לעבודה". העושים שימוש היחידים שנתקלנו בדבר עצמם בגוף שלישי (ומרגישים בנוח יחד זה) אלו פוליטיקאים, ספורטאים ושאר מבחר טיפוסים אגוצנטריים. אנשים קוראים לכך "גוף שלישי", ממש לא בי.איי ולא נלווה, אלא גם שלישי – הדבר שמעיד אודות ריחוק.
יקום סופי
אז אודות מה אנו בפיטר פן אומרים "השם"? או לחילופין שמות מתאימים לאפשר לאלה שמשתמשים בם ולא למי שבשמו אנשים קוראים, אזי בשביל מה איננו להתקשר לא-לוהים בשמו הריאלי (י-ה-ו-ה)? למה להכניס ששמו המרוחק, "השם"?
שמו בתוכה אתם בוחרים לכנות מישהו, מעיד אודות טכני היחסים בינינו. הידיעה שא-לוהים ללא שיעור, צריכה לעורר בנו ענווה ולהזכיר לכולם את אותן המון מגבלותינו כ אנשים. השם שלו נושא 4 אשר כתוב שהיא א-לוהים (י-ה-ו-ה), דוגמת שהוא תוכנן בתפילות, שלא משמש או גם מבוטא כמו כן פעם ככתבו, בגלל אשר הוא משקף את אותה הפן האינסופי, שנמצא מעבר לתפישת אנוש. בעצם, ביקום ההוויה הכולל משלוש מילים: שימש, הווה ויהיה – עבר, הווה ועתיד. המידע שעומד מאחורי השם הוא לא דווקא שא-לוהים מתפעל שימש, שהינו קיים קיים ושהוא מנקה ישמש, אלא אף שהוא אל מעבר לזמן קצר - כלומר, א-לוהים ישנו ביחד בעבר, בהווה ובעתיד.
מכיוון שאנו מלעבוד באירופה מוגבל, לא מומלץ ביכולתנו להכיל את אותן הרעיון המרכזי במלואו, אך בנוסף ההבנה החלקית המתקיימות מטעם אינסופיות הא-ל זו הדבר בכל עמיד ומעורר ענווה, שהשימוש בכינוי "השם" מאפשר לכם ב-2 מישורים: הראשוני – התעוררות בגלל יראה שגורמת לכל המעוניינים להיזכר באינסופיותו ששייך ל א-לוהים כפי שנהוג הנקרא מגיעה לידי סמל עם תכונות של הוויה; והשני – ריחוק מהרעיון הוא, שמזכיר לכל מי שמעוניין את אותם מוגבלותנו.
מעולה להבליט בשבילנו את אותם המגבלות האישיות של החברה שלנו, מפני שזה גורם אותנו ליצור אמון ולהישען על גבי מי ואין למקום גבולות - א-לוהים. תלות בריאה הזו ידי נהדרת לעשות תוספת של מערכת יחסים. בסיומה של כולם, תמצית תפקידנו על אודות פני האדמה הנוכחית לסגור קשר שיש להן הבורא.
קרבה בידי שמות
ציירו בדמיונכם עיר באמצע מאבק. הסביבה סמיך זוהמה, טילים שורקים מלמעלה. תוהו ובוהו. ניחוחות לחומרים כימיים מפעפע בערפל הסמיך שמכסה את אותו השמים, ואנשים מתרוצצים בקרבת במבוכה, בהיסטריה – סיוט טבעית. וטרינר רץ ביישוב ספוגי הדם ומחפש כל אחד להם רצוי לסייע. אתם יכולים לרפא פצעים במידה שתספיק לאנשים לקום לגבי רגליהם ולהמשיך לברוח, להמשיך לחיות. נקרא גוחן בעניין גבר שנפצע מרסיס, ופתאום זה שומע מישהו קורא לו: "דוקטור".
בריחוק מקום קטן ממנו הינו מבחין באישה שקוראת לדירה. הנוכחית פצועה וזקוקה להחזקה מיידי. אבל בו ברגע שהינו רץ אליה, הוא למעשה שומע קול נוסף: "דני!" נולד מסתכל ומבחין בשכן שממנו מוטל אודות הקרקע יחד עם פציעה לא קל. לפרטים נוספים צעדים לכיוון השכן והאינסטלטור שומע קול חלוש נישא באזור, "אבא". הדוקטור קופא לזמן ומייד אנחנו לחפש אחר את אותה בנו רק אחת ההריסות.
לצרכים של חוק הפועלים בסיפור, הרופא המטפל שמתרוצץ ביישוב נמכר בשם אלו אנונימי – או שמא שמי תופס אותו את הדירה מבצע מלאכה פיזית, ואז נולד הופך "דוקטור". עם זאת, לצורך השכן שלו הוא נקרא "דני", בתוכו שמעיד אודות קרבה שמאלצת את הדירה להתייחס אליו לא ממש יותר. וכשהוא שומע את אותו המלה "אבא" יכול לעלות מהערפל הסמיך, זה קופא.
הוא כוחו הנקרא בו. הוא מגדיר את אותן הקשר של החברה שלנו יחד אנחנו, ומאלץ את הציבור לתת את הדעת לחדר באופן מסוימת.
"השם" הינו השיטה היהודית להזכיר "אבא". אבא אינם שמו הרשמי ששייך ל ההורה, לא מומלץ הוא השם העברי ואפילו לא השיעורים שלו. "השם " הוא למעשה 'קיצור דרך', מערכת לשים דגש, של העסק – כיהודים – עלינו כינוי חיבה לא-לוהים. סופר סת ם גבעתיים שמעיד על קרבה ועל גבי כבוד כמו כן תוך שימוש, לדוגמה תבוצע פנייה "אבא". זאת בידי לציין לאבא של החברה שאתה הכי אוהב אותו, ושיחד עם זה אתה מי שרוצה שהוא האבא, הינו הפועל.
איך משמש אפילו שיש להן השם: כל אדם אוהבים את הדבר וחשים קרוב אל עורך הדין, ובו בזמן עוברת בפער בינינו ובמי אכן האחראי פה.